הילדים שלנו משקפים עבורנו את כל תקוותינו,
את חלומותינו, ולצידם, את פחדינו.
היינו רוצים, אולי,
שהם יהיו תמיד הכי חברותיים,
שישתלבו מהר ובקלות בכל מקום בו הם נמצאים.
שיצליחו בכל דבר שעושים.
לפעמים, ציפיות ותקוות אלה,
מקשות עלינו לראות,
שהילד צריך לעשות את הדברים בקצב משלו.
שאולי. הבוקר הזה קשה לו, כי פתאום השתנה לו מזג האוויר.
שאולי. לוקח לו עוד רגע בסביבה, כי היא מלאה באנשים, וגירויים,
ומה שלנו יכול להיחוות כנעים – יכול להיחוות עבורו לרגע כמציף ודורש הסתגלות.
שאולי. הסביבה בה הוא נמצא. דורשת ממנו קצת יותר הסתגלות. או רגע של נשימה. ועיכול.
ואולי. זו בכלל לא הסביבה שמתאימה לו?

לפעמים. הציפיות והתקוות מסתירות לנו את הדברים.
לפעמים. אנחנו כל כך עמוסים, שאנחנו לא מצליחים לראות.
לפעמים, עוזרת חשיבה משותפת, התבוננות בתהליכים.
מה קרה קודם שיכול להסביר את זה? איך עוד אפשר להבין את זה? איך הוא התמודד הפעם? ואיך בפעם אחרת? איך אנחנו מגיבים, מרגישים, פועלים בתוך זה?

בפגישות הורים בקליניקה,
חושבים יחד את הדברים. את ההורים. את הילד. את מה שביניהם. עולים דברים שבין ההורים. בין כל אחד לעצמו. ביחד איתי -מנסים להבהיר את התמונה.